פסק-דין בתיק ב"ל 44416-03-13

1.         בפניי ערעור המוסד לביטוח לאומי על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.2.13 (להלן: " הוועדה").

2.         תמצית העובדות

א.        ביום 25.8.10 נפגע המשיב בתאונה שהוכרה על ידי המערער כתאונת עבודה.

ב.         הוועדה התכנסה לדון בעניינו של המשיב ביום 22.8.12, וסיכמה החלטתה בלא נוכחותו ביום 20.2.13, לאחר שקיבלה את התייחסותה של ועדת הרשות בעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " התקנות").

ג.         בהחלטה מיום 20.2.13 קבעה הוועדה כי למשיב 20% נכות בגין קיבוע ניתוחי של שורש כף היד עם קשיון נוח לפי תקנה 41(10)(ב) לתוספת לתקנות.

ד.         על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

3.         בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת חסון-זכריה ביום 4.7.13, נתנו הצדדים הסכמתם לכך שעניינו של המערער יוחזר אל הוועדה. הסכמת הצדדים נרשמה בפרוטוקול וניתן לה תוקף של פסק דין. אולם, ביום 31.10.13 הודיע ב"כ המשיב כי הוא חוזר בו מהסכמתו, וכי הוא מבקש כי התיק יועבר לשופט שידון בערעור לגופו. כב' הרשמת הורתה על ביטול פסק הדין ב-6.11.2013.  

4.         משטיעוני המשיב לא נשמעו במסגרת הדיון שנתקיים ביום 4.7.13, ניתנה החלטה ביום 6.11.13 המורה למשיב להגיש טיעוניו לערעור, ואלה אכן הוגשו ביום 13.11.13.

טיעוני הצדדים

5.         לטענת המערער, שגתה הוועדה בכך שלא ניכתה אחוזי הנכות בגין מצב קודם, לאור העובדה שבתיקו הרפואי של המשיב מצויים רישומים המעידים על כך שהמשיב סבל כבר בשנת 2008 משברים בעצם הסקפואיד עם OA כף יד ימין וכי כבר אז הומלץ על סד במנוחה. הוסיף המערער וטען, כי בשים לב לכך שבתיקו הרפואי של המשיב מצויים רישומים מוכחים המעידים על שבר ישן, על הוועדה היה לנכות אחוזי נכות בגין מצב קודם.

6.         לטענת המשיב, לא נפל כל פגם בהחלטה הוועדה. המשיב טען כי הצהיר בפני הוועדה כי נפגע בשנת 2008 וכל המסמכים הרלבנטיים בעניין זה הונחו בפניה. מאחר שהוועדה בחרה שלא לנכות נכות או מגבלה בגין אירוע זה, לא ניתן לאפשר לוועדה לערוך "מקצה שיפורים" כעת ולאפשר קיומה של ועדה מדרג שלישי.

7.         דיון והכרעה

            על פי הדין, בדיון בערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בית הדין מוסמך לדון רק בשאלות משפטיות. במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)].

            אחת החובות המוטלות על הועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה, על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה [דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983), דב"ע מג/ 01-1356 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130 (1985)].

            בסוגיית ניכוי מצב קודם, ההלכה הפסוקה נקבעה בדב"ע נג/46-01 מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364 (1994) ולפיה ניכוי מצב קודם יכול שייעשה על סמך נתונים מוכחים שאובחנו במבוטח טרם קרות התאונה, ואשר היתה יכולה להקבע בגינם נכות, לו היה נבדק על ידי הוועדה לפני קרות התאונה.

            עוד נקבע, כי "בעריכת חשבון עובר ושב" מחייבים את החשבון באחוזי הנכות שהיו לנפגע לפני הפגיעה ומזכים את החשבון באחוזי הנכות שנמצאו בנפגע בעת בדיקתו על ידי הוועדה. ההפרש ביניהם הוא הנותן את דרגת הנכות עקב הפגיעה [דב"ע נא/133-99 פצ'י - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 532, 534 (1991); בר"ע 587/08 (ארצי) יופה - המוסד לביטוח לאומי, 26.1.2009].

            על יסוד כל האמור לעיל יש לבחון את החלטת הוועדה.

            תלונות המשיב וטענות ב"כ, כפי שנרשמו בפרוטוקול הוועדה היו כדלקמן:

"אין לי יד כבר. היד אינה מתפקדת, אין לי תנועות בשורש בשורש כף יד ימין, נופלים לי דברים מהיד, לפעמים מאבד תחושה כאבים בלילה, זה מתסכל שאני לא יכול לעבוד".